עדות מרגשת וחסרת עכבות. לחיות בצילן של אמא ואחותה שרה. בליווי סרטונים, וסיפורים. 

 

אני שונא תורים!
תור לרופא, תורנות הכנת קפה. תור לספר, תורנות חליבת בקר. תור לנטילת לולב, תור להביא חלב. תור לקבלת זריקה, תור לקבלת תעודה בכיתה. תור משלוחי עופות, תור לנקות. תור קפיצה ממרומי האייכמן, תור משתרך לחצרן.
תור תור תור תור ותור...

פחד מוות!!
האיש הזה לא מוצא חן בעיניי! הוא לא מביט בעיניי האנשים, רק בגופם החשוף.
המקל שמחזיק בידו לא דומה למקל הליכה מעץ, המקל עשוי מברזל וידית אחיזה נוקשה בקצהו. מדי האס אס, ומגפיי העור השחורים המבריקים לרגליו, לא היו יוצאים דופן מהנוף שעכשיו אני צריכה להתרגל אליו. האקדח החגור למותניו מאיים, אך נראה במקומו הטבעי.
כל הסיטואציה מפחידה. אבל עכשיו אני פוחדת כפי שלא פחדתי מעולם, אני פוחדת יותר מהכול מהסיכה בדש חולצתו.
אני חשה שעורי חידודים, המקום מזרה אימה.
עוד מעט מגיע תורי, התור ארוך אך מתקדם מהר, עוד מעט הסיוט הזה הסתיים.
אני שומעת לחש מאחורי: "הוא רופא, הוא קובע מי טוב לעבודות."
"רופא? איך רופא?" אני שואלת את עצמי, "זה קצין מפחיד! עם סיכה של גולגולת על חולצתו!"
לפתע הרופא מזדקף. כול השומרים מסביב נדרכים, מחכים לפקודה. הדוקטור שמע לחשושים, זה לא מצא חן בעיניו. סקר בעיניו את התור המשתרך. שקט השתרר!
לאחר דקה, שחשבתי שלא תיגמר, הורה באצבעו לבא בתור, וכך התור התקדם בקצב קבוע.
תורי הגיע מהר יותר מימה שחשבתי, ליבי דפק בפראות. "מה קורה לאנשים שלא מתאימים לעבודה?" אני שואלת את עצמי. מקלו ריחף על גופי, דקר, נעץ, ויותר מכול השפיל.
דווקא עכשיו, כשאני בצומת אולי האחרונה בחיי, אני לא יכולה להשפיע.
כבשתי את ראשי ברצפה, מפחד ומבושה. לא ראיתי את ניד אצבעו המסמנת לפנות ימינה או אולי בעצם שמאלה? אחד השומרים חמוש בתת מקלע "שמייסר", הראה לי בעצבנות את הכיוון.
אחותי עושה בדיוק כמוני, ראשה מושפל, עומדת מול מקל ברזל המטייל על גופה.
לא התקדמתי, עמדתי, חיכיתי לה, תשומת לב השומרים עכשיו על אחותי.
היי! רגע! יש כאן טעות! היא חזקה! היא טובה לעבודות!
צעקתי ללא מילים, צעקתי בתוכי בקולי קולות.
למה הוא מצביעה לצד השני?
על גורלי אני לא יכולה להשפיע. אך על גורלה של אחותי? אני לא עוברת על סדר היום!
הפרידו אותי לא מזמן מסבתי, הפרידו אותי מאמי, את אחותי התינוקת קרעו מידיי.
רק שרה אחותי נשארה לי. אפשר ללכת כאן לע(א)יבוד, לא מסכימה יותר לפרידות.
מבטנו הצטלבו, בתנועות ידיים מהירות סימנתי לה, תחזרי לסוף התור! מהר! מהר!
פתאום פקודות בגרמנית! קללות! צעקות רמות! "למה צועקים מה קרה!?"
קולו של הרובה שפלט צרור ארוך, קטע את הקולות ונשאר עוד תלוי באוויר דקות ארוכות. כסימפוניית עצב המלווה את הנידונים...
מאמצע התור נפלה אישה כבול עץ, מה היא רוצה...? זהו, עכשיו כבר לא נדע לעולם.
מזווית עיני הבחנתי באחותי מתקרבת שוב לרופא. כמה טוב שעיניו נעוצות בגוף ולא בראש. הפעם הצביע למקום הנכון.
אנחנו ביחד!