אדם וסביבה בנווה מדבר / אלי רז
מילולית, נווה הוא בית, מעון אדם ('מְאֵרַת יְהוָה בְּבֵית רָשָׁע וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵך'- משלי ג' לג) ונווה מדבר הוא משכן אדם במדבר. נאות מדבר תמיד יושבו על ידי האדם, משום שבורכו במים בלב אזור צחיח.
תחום הנווה הוא תחום השפעת המים של מקורותיו וגבולותיו משתנים, ככל שכמות המים והאמצעים העומדים לרשות האדם לפיזורם במרחב מאפשרים זאת. הנווה נכבש לחקלאות בהשקיה ופליטי בתי הגידול הלחים והטבעיים של המקורות נדחקים לשוליים החקלאיים. שרידים ארכיאולוגיים ועדויות היסטוריות בנאות הסהרה מתעדים שינויים כאלה מהעת העתיקה ועד לתקופה המודרנית, שבה קידוחי עומק פולטים מיליוני קוב/שעה ומאפשרים התפשטות חסרות תקדים של גבולות הנווה ושל החקלאות על חשבון הסביבה הטבעית.
חקלאות התמר מאפיינת את נאות המדבר והיא מביכורי התרבות האנושית בכלל (כולל טיפוח זנים והאבקה מלאכותית), יפי התמר וחשיבותו מתוארים באיקונוגרפיה העתיקה ובספרות לדורותיה. השראתו של התמר על תרבות ארץ ישראל (ארץ התמר) בפולחן, באלגוריה, בספרות חז"ל מדהימה במיוחד נוכח המרחב המצומצם, שבו ניתן היה בכלל לגדל אותו.
התמר הוא עץ דו-ביתי, כלומר, יש זכר ויש נקבה (תמר ותמרה בלשון חז"ל). בירור וטיפוח זני התמר וריבויים מבוסס על חוטרים, שנבחרו לאורך הדורות מאימהות משובחות, ואולם, עצים מעל גיל עשר חדלים להניב חוטרים. הפסקת השתילה למשך פחות מדור בגלל חורבן, הזנחה ונטישה פרושה הרס תרבות שנבנתה בעמל דורות. הואיל וטיפוח הזנים לא נעשה על בסיס גנטי, אין אפשרות לקבל באמצעות זריעה זנים שחדלו להניב חוטרים. אין לדעת מה ינבוט מזרע: זכר? נקבה? ואם נקבה- לא ברור מה תהיה איכות פריה. משום כך דרוש עמל דורות בטיפוח ובחירה מחדש של זנים, שלעולם לא יהיו בדיוק כקודמיהם, בעוד שתקופת הזנחה קצרה, ללא שתילה, תשים לאל את כל ההישגים.
"..הייתי ביריחו עיר התמרים ולא מצאתי בה תמר אחד", עדות זו שמביא ר' עובדיה מבתנורא (מאה- 15), משקפת את היעלמותה של תרבות התמר מארץ ישראל בעקבות תהליכים היסטוריים. לא שלא היו תמרים מפוזרים ביריחו במאה ה-15; נוכחות התמר, שם ובמקומות אחרים, נמשכה באמצעות זרעים, שהופצו על ידי בעלי חיים, אלא שחדלה מלהתקיים "תרבות תמר" מפוארת עם מוניטין עולמיים, במובן של יסוד כלכלי חשוב המבוסס על זנים משובחים, שמחלחלת לכל הוויות חיי החומר והרוח של האדם בנווה. כמאמר המפורסם מבראשית רבה: "מה תמרה זו שאין בה פסולת, אלא תמרים לאכילה, לולבין להלוּל, חריות (כפות) לסכוך, סיבים לחבלים, סנסינים לכברה ושפעת קורות לקרות בהם את הבית". לו היה ר' עובדיה כותב לטינית, בודאי היה משתמש בביטוי הידוע: "Sic transit gloria mundi " (כך חולפת לה תהילת עולם).
יש נאות בסהרה המאוכלסים רבבות ויותר, המים בשפע ובחינם והתמרים מאופק לאופק. נאות המדבר באזורנו מרוכזים בעיקר סביב ים המלח, אף הם מאוכלסים ברבבות (כ- 25,000 ביריחו וסביבתה, כ- 50,000 בנאות מזרח ים המלח). השבת התמר לארץ (ב-1956) ולעין גדי, תוך דילוג על פני דורות של טיפוח, היא פרי של פרשה מופלאה1 שלא היה לה הד בחקלאות הערבית. נווה עין גדי הזעיר, ניזון מכשלושה מיליון קוב מים בשנה ובו כשש מאות תושבים וכאלף תמרים (לאחר שנאלצו להיפרד מכאלפיים בגלל מכת הבולענים) והוא הנווה היחיד במרחב ההיסטורי והגיאוגרפי שלנו המכיל את הצירוף המסורתי: מעינות מפכים ויישוב חי בצל מורשת עתיקה ונוף התמר, בעוד שנאות המדבר האחרים סביב ים המלח פיתחו תרבות חקלאית חדשה והתמר לא חזר להיות בהם יסוד מוביל בנוף ובהוויה. מכאן החשיבות העצומה והחובה שמוטלת עלינו, התושבים, לשימור נוף התמר ומורשתו בנווה האחרון.
בצד התמר בעין גדי, מזכירים המקורות גידולים אקזוטיים, שהפיקו מהם בשמים משובחים ויקרים. לדעת מפרשים, "כרמי עין גדי" וצמחי הבושם שגידלו בהם, הם הבסיס האלגורי לשיר השירים ומכאן שהיו הביטוי הסביבתי הנחשק של
האידיאל הכלכלי, שתבע את כל השטח ואת כל המים, על חשבון המפלים, הזרימות החופשיות החי והצומח הטבעיים, כפי שמעידה הפריסה הנרחבת של שרידי המדרגות החקלאיות ומערכות איסוף המים העתיקות.
עין גדי ההיסטורית חרבה באירוע אלים במאה ה-6 ואתה גם פילוסופיה יהודית ייחודית המתבטאת בכתובות ובאדריכלות יוצאי הדופן של בית הכנסת העתיק (לעומת בתי כנסת אחרים מאותה תקופה), וכמובן נעלמה גם תרבות התמר והבשמים. הנווה התכווץ לנתיבי הזרימה הטבעיים שחזרו להזין מפלים וצומח טבעי. עין גדי יושבה מחדש בעת החדשה, כדי להבטיח את ים המלח בגבולות המדינה, תוך התרפקות על דימויי המקרא, כדוגמת מכתב בן-גוריון לקיבוץ עין-גדי ביום היווסדו: "צלילי שיר השירים בוקעים אלינו מעין-גדי ונודף ריח הנרד וצרור המור ואשכול הכופר.. זו תיהפך לפינת חמד של ישראל אם תדעו ותצליחו לנצל עושר המים, שפע השמש, פריון האדמה.".
הזמן החדש הביא תפיסות סביבתיות חדשות, כגון זכות הטבע למים, ונקבעו מכסות קשיחות לחלוקת המים בין האדם לטבע. בהמשך הוכרזה בעין גדי שמורת טבע שבה נכללו כל מקורות המים ושטחי החקלאות העתיקה שביניהם, והיו שהקצינו עד לדרישה להשבת כל המים לטבע. גישות חד צדדית, היעדר רקע מחקרי רב-תחומי וסמכות מקצועית הובילו להתנצחויות עקרות, בשעה שבסהרה המזרחית מתנהל מחקר ארוך שנים לניהול משאבים מיטבי, על בסיס האינטגרציה של כל ערכי הנווה ולהלן ציטוט: "..כדי להקל על הבנת בעיות ההווה ומציאת פתרונות נכונים לחיים בסביבה מדברית עם משק מים מוגבל, הנווה צריך להיחקר בקונטקסט הרבה יותר רחב, הכולל יחסי אדם וסביבה, ההתפתחות התרבותית, השינויים הסביבתיים והתלות ההדדית ביניהם, מאז הופעת האדם בנווה (פרופ' אנטוני מילס, מנהל פרויקט נווה דחלה)"
עד כה לא נערך דיון רציני בשאלת דמות העתיד המיטבית לנווה עין גדי, האם לשאוף למודל שיר השירים (כל מים לאדם ואפס לטבע)? או למצב שהקדים את התיישבות האדם? או שמא למצב החורבן שלאחר המאה ה-6?
בעין גדי, כמו בכל נווה מדבר, מעורבים זה בזה ערכי טבע, מורשת וקהילה חיה. כיום, לאחר מסלול מכשולים ארוך מידי, נחתמה אמנה המוכיחה כי שלושה קודקודים אלה לא חייבים להתנשא אחד מעל השני, אלא אפשר שייצרו משולש שווה צלעות, המאפשר הידברות ותקווה לניהול משאבים מיטבי.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
1 עלילות עירק מאת יני אבידוב, ספרית ילקוט, הוצאת עם עובד, 1959.