המזכיר

...וכשקראתי לא יכולתי לבלוע, איזה גוש התיישב לי בגרון. החלטתי אשב לכתוב את הספר.
למה אמא שתקה, למה אמא החלה לספר?!
בשנת 1946 קבוצת יבנה קלטה חברים ניצולי שואה. סיפורי הקליטה במקום חדש, ששוב מגודר בגדר, היה קשה. אך האירוע המתואר היה שובר שתיקה.
אמא שתקה, שמרה לעצמה את זיכרונות הזוועה.
אמא שתקה, גם כשמישהו ניסה להתעניין - כי אין סיפורים כאלה.
אמא שתקה, רצתה להיות כמו כולם, ולא עם תווית של ניצולת שואה.
אמא שתקה גם כשהמזכיר פנה אליה ואמר: "הגרמנים נותנים תשלומים ליהודים שעבדו במחנות."
אמא המשיכה לשתוק עוד ועוד גם כשפנה בפעם השנייה והשלישית.
אמא שתקה, לא יכלה להכיל את השם גרמניה.
אותו 'מזכיר' לא הניח לנפשה: "הקיבוץ זקוק לכספים, ואם עבדת שם, צריך לתבוע מהם את המגיע! או שאולי לא עבדת שם מספיק קשה!" אמר, הסתובב והלך.
אמא לא יכלה יותר...
אמא חפנה את פניה בידיה, וגופה רעד. רעד מעלבון, רעד מתסכול, רעד מבכי. אולי רעד מגעגועים אל משפחתה שנספתה, אולי רעד מזיכרון פחד המוות ומהקור של צעדת המוות, ואולי הוא רעד בכלל שסוף סוף יוצאות הדמעות.
הוא רעד, כי בשפתה הדלה לא יכלה לענות למזכיר הנוקשה.
לאחרונה מצאנו את המכתב הזה זרוק אי שם במעמקיי מגרה, כתוב בכתב ידה. תנועת כתיבת האותיות סוערת. גרפולוג היה מקטלג את האדם, כמצוי בסערת רגשות.
אמא החליטה לשבור שתיקה.
ישבה כנראה עם אחותה וכתבה. בזעם, בהתרגשות, כל מילה צועקת!!
וכשקראתי לא יכולתי לבלוע, איזה גוש התיישב לי בגרון.
הנה הוא לפניכם:

"שלום אדוני!
תגיד אתה, אם זו הייתה עבודה קשה.
האם אתה רוצה באמת לשמוע ולדעת על עבודתי, באותם הימים הנוראים באותם המקומות שאין מילים לתאר אותם.
תנסה להבין, אפילו שזה נורא קשה.
העברית שלי דלה, ולכתוב אינני יודעת.
איפו להתחיל? באושוויץ? הונספלד ברסלב? ברגן בלזן?
בכל המקומות האלה עבדתי עבודת פרך.
באושוויץ למשל הייתי רתומה לעגלה במקום סוסים.
אני וגם אחותי הקטנה (שרה) יחד עם כמה חברות שאפילו את שמותיהן איני זוכרת.
את העגלה אפשר לראות באושוויץ.
תגיד אתה, אם זו הייתה עבודה קשה.
בנוסף עבדתי גם באיסוף מתים גופות חרוכות שהיו תליות על הגדר המחושמלת שאי אפשר היה להכיר אותם. או לאסוף אותם מערימת אשפה שהושלכו לשם.
תגיד אתה, עם זו הייתה עבודה קשה.
בהונספלד ברסלב עבדתי בבית חרושת לתחמושת, הרבה מהן איני זוכרת כי בזמן הזה מוחי כבר לא פעל הייתי רק רובוט. מה שאני כן יודעת שזה היה נורא קשה. אינני יכולה לתאר בדיוק את העבודה זה היה קשה עוד יותר נפשית.
בברגן בלזן סיפור ארוך מאוד זה היה סוף החורף. עבדתי בהוצאת סלק מבורות שהיו עמוק בתוך האדמה הקפואה. העבודה הייתה קשה כמעט בלתי אפשרית. אינני יודעת איך אני התגברתי עליה. אבל מה שאני כן יודעת שאחותי ההקטנה לא הצליחה להוציא הרבה סלק מין הבור וקיבלה בכל יום מכות רצח. ואני הצטרכתי לעבוד שעות נוספות כדי לסחוב אותה בכל כוחותיי למחנה שלמחרת שוב יחזור הסיפור על עצמו.
תגיד אתה, אם זו הייתה עבודה קשה.
עבודה נוספת.
שומר חמוש עם 4 כלבים ליווה אותנו לעבודה ביער לכרות עצים ולהביאם למחנה. במשך ימים רבים הלכנו הלוך וחזור עם עצים על הגב בחברת 4 כלבים ושומר ששמרו היטב שאף אחת לא תצא מהשורה כי אם מישהו לא יכול ללכת בקצב משביע רצון הכלבים.... אבל זה כבר לא שייך לעבודה.
כי אחרי שהכלבים טיפלו במישהי היא אף פעם לא הצטרכה יותר ללכת לעבודה.
תגיד אתה, אם זו הייתה עבודה קשה.
זהו זה אדוני תפסת אותי בזמן לא כל כך מתאים. אבל אם יש לך עוד שאלות אשמח לענותך לך בהזדמנות אחרת. כל טוב לך.
חנה טסלר לבית פיש
מספר אישי על הזרוע 9895"

המכתב מעולם לא הגיע ליעדו.