ביום הולדת שלנו לא אומרים מזל טוב, ביום הולדת שלנו אין מסיבה או עוגת יום הולדת, ביום הולדת שלנו אין שמחה. זה יום הולדת מיוחד. אין מוזמנים ואין אורחים, זה אירוע שצרוב בליבנו, לא צריך להזכיר, גם לא צריך לדבר. רק שתינו יודעות רק שתינו מרגישות איך במעלה הגב מתגבשות גבשושיות, גוש תקוע בגרון, זרמים בכל הגוף ורעד ברגלים שוב חווים חוויות מהעבר.
היום אנחנו בנות שבעים וארבע.
בדיוק לפני שבעים וארבע שנה נולדנו ב 15 אפריל 1945. אמא לא הייתה לידנו, (ובכלל) גם שמות וזהות לא היו לנו. "תינוקות ממוספרות" (מספרים על היד).
אחיות ב"ברגן בלזן". נולדנו באותו היום ובאותו המשקל.
כתינוקות בני יומם שכבנו ללא יכולת ללכת.
כתינוקות שעכשיו נולדו, רק אוכל בקשנו. דומות היינו, עם שיער מדולל, רק פיסת בד לגופנו.
כתינוקות לא שלטנו ביציאות וברצונות.
כתינוקות מנותקות מהסביבה ללא תקשורת דיבור, ללא יכולת לראות או למשש. רק חוש השמיעה עבד ולא קלט.
תינוקות נטושות ללא מטפלת או אומנת ללא אם או אב.
תינוקות אבודות ללא יכולת אפילו לבכות.
גורל אחד לזוג אחיות, ומנטרה אחת: "רק להמשיך לחיות."
בצריף ערמות בני אדם. חנה ללא הכרה ומעולפת! שרה שרגל אחת דואבת, בקושי הולכת.
פצע הקור מהמסע בשלג הזדהם. בקור-רוח והתמדה עיקשת, גררה שרה את חנה המעולפת.
משכה ומשכה את חנה מתוך ערמת אנשים דוממים לאזור יבש.
מרחוק שומעים רעמי תותחים מרחוק הפגזות כבדות.
במחנה שקט, אין צעקות גרמנים, אין זעקות שבר.
אדישות, חוסר יכולת, או השלמה עם גורל: שיבוא כבר מהר רק ללא כאב, שיגמר כבר!!
שרה לא מוותרת ממלמלת תפילה חרישית: "תתעוררי כבר... די!"
חנה דומה יותר לאנשים שבערימה בקצה הצריף. ללא תנועה ימים ארוכים.
אבא תמיד אמר: "לא חשובה השפה, לא חשובה הצורה, תמיד תפילה נקלטת אי שם".
אז: "אל נא רפא נא... לכל הפחות לה, לפחות הפעם, ריבונו של עולם!!"
ראשה של חנה מונח על הרגלים המסוכלות של שרה, ידיה אוחזות ברכות בראשה, אין לה דמעות, אבל בוכה ללא קול: "לא מבקשת יציאת מצרים, לא מבקשת מטה על המים, פשוט שחנה תפתח כבר עיניים."
לפתע עפעפיים נרעדות, לפתע נעות שפתיים סדוקות, לפתע מלמול של קולות: "רק מים בבקשה!"
או אלוקים שלי!! חנה התעוררה!
שרה בשארית כוחה מביאה קצת קרח לשפתיים הסדוקות.
"צריך להתחזק צריך מזון." קוביות של סלק חולקו בצריף החלוקה. לא היה תור ולא הייתה מהומה. הביקוש היה קטן, המאמץ היה גדול מהיכולת או הרצון להגיע.
שרה בקשה מנה לאחותה. בעניים כלות הצטלבו מבטים: "אני לא מכירה אותך"? שאלה שרה חלושות. "אולי אנחנו מאותו הכפר?" המשיכה וחקרה.
העיניים מיד הופנו כאומרות: "לא מעולם לא נפגשנו."
מחלקת הסלק עם עיניים ברצפה עושה עצמה כלא מכירה: "רק אנשים שמגיעים לחלוקה מקבלים. השאר בטח לאכול כבר לא מסוגלים."
לא יודעות שעות לא יודעות ימים. חלוקת הסלק לא סדור, יום כן ויום ללא פירור.
פתאום בחוץ קולות, "לאן הגרמנים רצים.. לכל הרוחות?"
"בואי חנה יוצאים לראות." זחלנו החוצה נמוכות וחלשות בלתי נראות.
הגרמנים רצים נכנעים לאנגלים, מטפחת לבנה בידם האחת. אך מה זה? מדוע הם יורים?
כדורים שורקים מעלינו ללא אבחנה, פוגעים והורגים, כולם במנוסה. בשער מרימים הגרמנים ידיים בכניעה, האקדחים עוד מעשנים. "א..נ..ח..נ..ו.. רק ממלאים פקודות" ביובש מגמגמים."
פתאום מהצריפים, מהמסתרים, מאי שם דמויות צל בני אנוש, מהיכן שאבו כוחות? מהיכן הגיעו היכולות? חנה חלשה שוכבת, שרה לאיטה זוחלת. במעורפל רואה התקהלות, במעורפל מבינה חל כאן שינוי.
התינוקות שרק נולדו, התינוקות שללכת טרם למדו, מבקשות מזון.
סוף סוף הגיע שרה למשאית. מחלקים מרק, אנשים טובים, כוס קרטון מלא מרק מהביל.
חגים וימים שכחנו כליל, רק התאריך חקוק 15 באפריל.
"ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה..." זה לא רק שיר או פזמון. תגידו נס, תגידו כוח עליון. שרה מגיעה לחנה באפיסת כוחות עם חצי כוס מרק, השאר נשפך בדרך. לגימה אני לגימה היא, ועוד לגימה. נשארנו בחיים. הרבה נפשות טובות שבלעו כמויות. פשוט לא שרדו.
למדנו מחדש לאכול, למדנו מחדש, ללכת ולזחול, למדנו מחדש, לחוש ולראות, למדנו מחדש להתחיל לחיות. היום היה קשה ומתיש. בצריף במקום היחידי שעוד נותר יבש פשוט קרסנו, התינוקות שסיימו לאכול נרדמו ללא יכולת לחלום.
טרטור מנוע, קולות של חיילים טובים העיר אותנו משנתנו החטופה, המוח חשב רק על אוכל. בכלל לא ידענו ולא הפנמנו שמישהו כאן מוגדר כמציל, ולמה שיגיד היום 15 באפריל?
יצאנו, נגשנו להתקהלות. שוב בוודאי מחלקים מזון. מאי שם כל אחד קיבל מנה, קיבל קובייה לבנה וריחנית, אך מה זה הטעם המר הזה? "אי אפשר לאכול את זה!" מה החייל הזה רוצה!? מה ומסמן ביד?
המון מים יוצאים מצינור. לא בדיוק הבנו אז עשינו כמו כולם התפשטנו מהסירחון ומהזוהמה, נכנסו תחת המים הזורמים. מהקובייה יצא קצף לבן וריחני. קרצפנו את כל גופנו מהשערות המדוללות ועד קצה האצבעות, עוד ועוד ועוד עד שמהקובייה הריחנית המרה לא נשאר ולא כלום.
חיילים נוספים טיפלו בסמרטוטים שהיו על הרצפה, התלבשנו הרחנו אחת את השנייה, יצאנו לאוויר העולם. ריחניות ומרות, אנגלי אחד פעיל הכריז: "ריממבר 15 באפריל!!"
