בטקס הקרנת הסרט

לאחר שראיתי את הסרט בפעם הראשונה קרה לי בדיוק מה שקרה לי כשסיימתי לקרוא את הספר "שני חיי שרה."

שקעתי, והמציאות התערפלה נדדה והתרחקה, נדחקה לשוליים. 

השתבללתי בתוך עצמי ושתקתי, משותק מרב חמלה, לא מסוגל לעקל ריכוז כה גדול של רוע. מאובן מול שרידיי משפחתי. 

שתקתי מול הסבל, שתקתי מול הצער, שתקתי מול הכעס, שתקתי על חוסר האונים.

ראיתי, שמעתי, וצעקתי ללא קול: זו משפחה שלא הזיקה לאיש! אלו ילדות קטנות המשחקות קלס וחמש אבנים. אלו ילדות שאוספות אגסים. אז למה?! ריבון כול העולמים???

בת קול יושבת אצלכן וחוזרת על מנטרה: "צריך להספיק עוד ועוד, לספר, להשמיע..."

אותה בת קול מייסרת ואומרת: "נשארתן רק אתן, וכדי להעביר מסר, הוא צריך להיות כה חזק, כאילו יצא מהוריכם ומהאחיות שלכן, או מכל יהודי שנשאר שם ללא קבר ומצבה. 

היא ממשיכה לעקצץ: "אתן מייצגות משפחה שלמה/ אתן מייצגות דור שלם/ אתן מייצגות עם שלם."

אז אתן מוכנות להיטלטל בדרכים להגיע עוד פעם לאותו מקום שם נקרעתם מהוריכם. המאמץ אדיר, אך אתן נושכות שפתיים, אולי זו הפעם האחרונה. אז שכול העולם ידע. 

אותה בת קול עכשיו רואה ומתרגשת. היום היא השתתקה ונעלמה. קיבלה את מבוקשה. 

עכשיו היא התנחלה אצלי, ולא בוחלת בשום אמצעי, חוזרת ואומרת: "גם אם אתה משותק מרב חמלה מתוסכל מהרוע, ומשתנק ללא קול. עשו לך את העבודה הקשה. דאג שכל אחד יראה את הסרט."

עורי מתנמל ומצטמרר כול פעם מחדש, מול המאמץ שלכם לספר, מול הדמעות שלא מספיקות להיספג וזולגות ללא מעצור. מול ילדותכם שנגדעה. מול שאלות נוקבות ללא תשובות. 

אלפי אוזניים ואלפי עיניים היו ויהיו עדים לסיפורכם.

אלפי רגליים צעדו אתכם על האדמה הארורה וחוו את מסלול הזוועות.

ליוויתם אלפי תלמידים, בני נוער, חיילים, וקצינים. שראו ושמעו ממקור ראשון.

היום המסר שלכם "חקוק בסלע" היום הנצחתן את המסר לדורי דורות.

נעם, דע לך שלהעביר בפיצ'ר תחושות מהלב, להחיות דמויות, ולהנגיש סיפורים על אנושיים. זו אומנות וכישרון. שאתה וציוותך נחננתם בהם.

היום אימהות יקרות, אתן יכולות להסתכל אחורנית ולהגיד בסיפוק: "עשינו הכול".

מחר גם אם הרגליים ימעדו,

מחר גם אם הידיים ירעדו,

מחר גם אם המילים לא יצאו,

מחר גם אם השתיקה תהיה רועמת,

המילים והתמונות יצעקו מתוך הסרט.

ידע המשורר לכתוב בשירו :

מה הן המילים אם לא לזכור/

אתמול ועוד אתמול הזמן שיעבור איתךָ/

מה הן המילים אם לא ליזכור/

תמיד הולכֶת לפניךָ, שתיקתךָ/

היום אנחנו זוכים לקבל תזכורת מרגשת, ששילמתן עליה בימים ושעות של זיכרונות. בכיתם, צחקתם, התווכחתם מול מיקרופון פתוח שנשכח בלהט הרגש. 

הלכתן אחורנית בזמן, חוויתן אותם אירועים שוב ושוב.

נעם בידו הרגישה והמיוחדת, הפגיש אותנו עם סבא וסבתא ומשפחה שלא הכרנו. 

למדנו על ילדותכן התמימה.

אין לי ספק שסרט זה מוקדש להם ולזכרם.

היום קיבלנו סיפור שלם, סיפור שיש לו התחלה וסוף, שטוף בדמעות של עצב, אך גם בדמעות של שמחה.

סיפור שמתחיל בשתי נפשות אבודות, אך עם תיקווה בלבב פנימה.

ומסתיים: "... בלהיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים."

וכך מתנגן לו שיר:

מהו הסיפור, בילקוטךָ/

מעט מחר מעט היום וילדותךָ/

אני מביט עפר ויהלום/

זה מתפורר וזה מבריק באור/

מילים אלו מרגשות אותי הן מתאימות בדיוק לסיפורכם: הילדות שנקטעה באחת, והתפוררה.

החיים שלכם אתמול והיום כמו יהלום. המשפחה הגדולה שעומדת כאן היום מצדיעה לכם שוב. ובמילה אחת אומרת: תודה!

ועוד ממילותיו של המשורר משה בן שאול 

מה הן המילים אם לא שתיקה/

תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה/

מגדל נופל הגשר הוא חבר/

לעוד גשרים אותם אתה עובר לשוא/

ניקח את המילים נפליג בהם לארץ רחוקה ונזכור. לא עוד מגדל ייפול. 

ושרק נעבור את הגשרים ושלא יהיו לשווא.