השנה 1944 את התאריך כבר מזמן אבדנו וכמובן היום בשבוע כבר מזמן איבד מערכו ולא ידוע אנחנו שוכבות בצריף ולא מבינות על מה המהומה. רק קולות של משוריינים וצעקות אנשים. השקט היה כל כך טוב בימים האחרונים הדעיכה במהלך הימים האחרונים נתן אותותיו והגוף והנפש הפסיקו להגיב באופן רציונאלי. ואולי זה מה שעשה טוב כי הרעב והסבל גם כאותם חושים אחרים נחלשו גם הם.
אז מי כאן בא להפריע לשלווה הנצחית?
צריך רק עוד טיפה עוד כמה שעות והמוות הטוב יגאל אותי מהתופת סוף סוף.
גם כשהשמועה עשתה לה כנפיים: "הנצים ברחו והשאירו את המחנה נטוש" הגוף סירב לקלוט והנפש חזרה ואמרה הכל תעתוע של הדמיון ששולט בגוף.
כך שכבנו וחכנו למר גורלנו.
אולי זה שוב נס מהשמיים שלא אפשר לנו לרוץ למחלצים ולטרוף מכל הבא ליד,כי גורלם של המסכנים שכוחם לא עמד להם והסתערו על המזון סופם היה כגורלם של הנספים במשרפות המוות.
אותו תרחיש של ימי השחרור הוא בעצם תקציר (אם אפשר להגדיר זאת בכלל) של השואה. אותו חוסר אונים, אותו סוף עצוב, אותם חיים שנגמרו.
הכאב הפיזי של הגוף ואותה השפלה של הנפש-האנושות טרם חוותה.
בזכותכם האוזניים שומעות והעיניים רואות את המשלחת שלנו ואני בתוכם חוזרת לכאן מלווה בבני קצינים בצה"ל, תתי אלופים,מחנכי דור ההמשך, שתורמים את כל חייהם למטרה אחת: "עם ישראל הוא העם היהודי העומד בכוחו מול כל עמלק לדורי דורות"
הפעם הגוף לא אפתי הפעם הוא מלא בחיים ומלא בתקווה .
הגוף שוב מזדקף והנשמה גואה בגאווה.
חיילת אף פעם לא הייתי, אבל היום בדום מתוח אני מצדיעה לכם מעמקי נשמתי.
