קדיש בברקנאו

לא היו עשרה!
גליליי הטישיו אזלו זה מכבר, כולנו עברנו לשרוולים.
למזלנו היה יום קריר והצטיידנו מראש בבגדים עם שרוולים עבים.
לא ידענו שיהיה להם שימוש נוסף.
כל המסעות למחנות השמדה מסתימות בשמחת ניצחון ואפילו בריקודים.
אז למה המסע עם ערוץ 10 היה שונה?
הגענו לקרמטוריום החרב!
"...כאן כל משפחתי עלתה השמימה."
מיד דמעות הציפו את עיניה, ואמא לא יכלה להמשיך.
ולי כל מה שהסתובב בראש אין עשרה.
אמא מחבקת את אחותה, והצלם ב'זום אין' מצמרר הנציח את הרגע.
...הנה יש צלם וגם הבן של סמדר פלד... נו יופי שמוליק הגעת ל שישה.
ראבק מה אני מחפש עכשיו עשרה?
חוץ מהקבוצה המוזרה שלנו אין איש באזור.
לעזאזל עם העשרה, אני חושב בליבי הסוער מרגשות.
בסוג של התגרות במוסכמות ונפש ילדותית של 'דווקא'.
קפצתי מעל החבל האוסר כניסה. (מתעלם מפרצופי סימן השאלה של הקבוצה)
הישר לתוך לוע המשרפה. שלפתי דגל ישראל בהפגנתיות (שמישהו יעז לעצור אותי)
ופרסתי אותו לכל רוחבו במרכז הכותל המערבי המט ליפול.
הנחתי אבנים כבדות על מנת שיישאר במקומו.
דלגתי מעל החבל חזרה, והוקל לי.

וכך עמדנו דקות ארוכות בדומיה.
אפשר היה לשמוע את הדמעות נוקשות באדמה.
מחובקים, מנותקים מהעולם החיצון,
כמתאגרפים בסיבוב האחרון.
ואמא ושרה אחותה בליבם ידעו
זו פרידה אחרונה ממשפחתם שכל כך אהבו.
הפעם בנחיתה לא היו ריקודים.
היו רק שרוולים לחים.
השארנו שם מיליונים באדמה
ואמא בוכה: ת..ח..ז..רו לבקר, ויהי מה.
אז מה עם לא היינו עשרה!
היה ערוץ 10 ובזכותו כל העולם יֶדע.

אז מול משרפת ענק.
אל מול נר זיכרון שדלק.
אף אחד לא נישאר שם אדיש.
ואני חייב, חייב, להוציא מהבטן ולומר קדיש.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ‏ שְׁמֵהּ רַבָּא
מבקשים את ישועתו, בעולם שברא,
בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן
יתגדל ויתקדש שמך ברבים.
תפילה כנה מהלב, ללא מתווכים.
זה מאמץ גדול להגיע שוב לכאן.
עד רגע זה לא קיבלנו מימך תשובה, ולא סימן.
לא רמז, או היגיון לזוועות חיות אדם.
איבדנו צל אנוש,
קיבלנו מימך את החיים.
איבדנו משפחה,
וקיבלנו מימך צאצאים ובני צאצאים.
גורשנו מאדמה שעברה דורות בירושה,
וקיבלנו מימך מולדת.
תגיד, המחיר לא היה מוגזם?
האם אי אפשר היה אחרת?
האם היה צריך את כול הדם?
הכאב חזק וחודר עצמות.
האם כל זה היה צריך להיות?
אז ריבונו של עולם, פתח שערי שמים.
אם אין לך הסברים,
לפחות קבל את תפילתנו ברצון וברחמים.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא
יום יבוא ותגלה לנו את הסיבה.
מנע ברחמך הרבים,
הישנות הזוועות וכאלו מקרים.
זכור את אשר הבטחת לשלושת האבות.
אנא עצור, הרג, וחרב, וכל מלחמות.
דרכך אלוקינו להאריך אפך לרעים ולטובים
והיא תהילתך, למענך אלוקינו עשה ולא לנו
ראה עמידתנו דלים וריקים.

וכך עמדנו דקות ארוכות בדומיה.
אפשר היה לשמוע את הדמעות נוקשות באדמה.
מחובקים, מנותקים מהעולם החיצון,
כמתאגרפים בסיבוב האחרון.
ואמא ושרה אחותה בליבם ידעו
זו פרידה אחרונה ממשפחתם שכל כך אהבו.