מלקופוניה

תחזיקו אותו! היהודי הזה משתולל! תקשרו לו את הידיים!
הגבאי פחד! מה קורה כאן?
בבית הכנסת יושבים שישה יהודים אוחזים בידיהם סידור ממלמלים תפילה חרישית דוכן החזן שומם. מפעם לפעם מפנים ראשם לדלת הכניסה מקווים שיכנסו יהודים - שיהיה מניין.
לפתע נשמע בחוץ רחש והמולה לרגע הלב עמד מלכת! אוי ואוי רק לו שיכורים שוב פעם!
הרוחות נרגעו. הישיבניקים הגיעו, תודה לאל אפשר במניין להתפלל.
הם מגיעים רק בלילות שבת, בשאר ימות החול בית הכנסת ריק ושומם.
צדיקים הבחורים, הולכים ברגל למלקופניה להשלים מניין.
מלקופניה כפר קטן בתוך יער בהרי הקרפטים. במרכז הכפר כנסייה יפיפייה המשקיפה על נהר טסה. הנהר זורם בתקופה זו של השנה. הגוי המפעיל את הרפסודה עסוק מאוד. משעות הבוקר ועד רדת החשכה הלוך ושוב, מהגדה המזרחית לגדה מערבית, וחוזר חלילה.
ערב שבת, הגוי כבר קשר את הרפסודה לגדת הנהר, חשכה יורדת על הכפר התושבים כמו הציפורים מסיימים את שעות הפעילות. הכנסייה שקטה וחשוכה כאילו צוברת כוחות ליום ראשון. רק קובץ יהודים בחולצות לבנות בבית הכנסת פוצח בשיר "לכה דודי". שיר שמח שיר שמתחבר ללבבות המתפללים הדבקים בשירה ובתפילה. הם לא מרגישים בכלל איך דלת בית הכנסת לפתע נפתחה. יהודי נכנס בסערה, שערותיו פזורות, מבטו מפחיד, ולוחש דברים לא ברורים. כל כך לא שייך לאווירה כל כך לא שייך לשבת קודש. עד מהרה משך תשומת לב כל המתפללים.
הגבאי לאחר שהבין שאין כאן סכנה אמר: "אין צורך לקשור אותו הניחו לו."
לאחר שהצליחו לדובב אותו, הבינו שהיהודי פשוט לא נורמלי. היהודי מספר סיפורי זוועה מספר על חיילים שתופסים יהודים, סוגרים אותם במחנות, ושורפים אותם.
אחד הבחורים נתן ביד המשוגע סידור הרגיע אותו, והתפילה נמשכה כסדרה.
בבית משפחת פיש נרות שבת דולקים בן-ציון האב חזר מבית הכנסת ישוב אל שולחן השבת בנותיו מזמרות אתו כאילו מקהלה, אם הבית מורידה סינרה ומתיישבת מולן מתמוגגת מנחת.
ארוחת ליל שבת, צור משלו אכלנו, העששית מרצדת בוודאי יגמר לה השמן בעוד כמה שעות ותכבה.
האבא מוציא ספר תנ"ך מלמד את בנותיו. המרותקות לסיפור. לאחר שעה קלה נכנסים למיטה, על יד מיטתה של חנה יש עששית משלה חנה תולעת ספרים. לאומתה אחותה שרה שצריכה את אבא על ידה, שימשיך את סיפוריו על ידה במיטה. העששית כבתה, בן ציון האב בפיהוק רחב היטב את השמיכה סביב ילדתו. שלווה של שבת.
שעות הבוקר משחקי ילדות, הבנות כדרכן הולכות למעיין מדלגות על האבנים, עוברות את הגשרון עשוי מחבל, עד פתחו של פרץ הזרימה. מכפות ידיהן יוצרות כמין גומה היכולה להכיל לגימה של מי מעיין, צוחקות ומתיזות את שאריות המים אחת על אחותה.

מהכפר שומעים היטב את הדי התפוצצויות מהמחצבות. התושבים מוצאים את פרנסתם בגידול עיזים ופרות, וחלקם עובדים במחצבות עבודה שהרבה פעמים לא היו חוזרים מימנה.
מקום בלוי ופורקן מוצאים בבית המרזח שבכפר.
בעל בית המרזח יהודי עמיד שיודע לנצל הזדמנויות. השיכורים היו מוכנים לשלם אפילו בנכסים ולקבל עוד מנת משקה. לא פלא שאותו יהודי לא היה אהוד כלל. מצד אחד היו תלויים בו ואפילו קצת משועבדים אליו. ומצד שני היו מאוד שמחים לראות במפלתו.
מאיר בן דוד נערץ על בנות פיש היה גדול מהן ב 5 שנים והיה בעל אופי חזק. התגייס (או גויס) לצבא הרוסי. הגעגועים אליו היו בלתי נסבלים. והבשורה על מותו בקרב גרם לעצב רב בחוג המשפחה. ללא הלוויה, המשפחה ישבה שבעה כפי שהרב פסק.
אווירת המלחמה לא דלגה על הכפר ומהר מאוד הבינו היהודים שהם לא רצויים וההחרמות והאנטישמיות פרצו עד כדי כך שהיו צריכים להסתגר בבית, לוותר על פרנסה, ולחיות מהיד אל הפה.
אבא העז בכל יום לחצות ברפסודה של הגוי את הנהר, לחבור למשפחות יהודיות ולתת שיעורים בסתר בבתיהן תמורת סחר זעום. הסיכון היה גדול ההלשנות היו בכל מקום. אך פרנסה צריך להביא צריך להתקיים.
חנה רק בת 14 ואחותה שרה בת 11 אך כבר הספיקו לראות צעדות של חיילים בשלל מדים. זוכרות במיוחד את התהלוכה של החיילים שעל ראשם כובע עם נוצה של תרנגול. חיילים אלו התקבלו באהדה ובתשואות.
אך מה זה החיילים שעכשיו נכנסו לכפר? הם נראים אכזריים. עד מהרה ניתן היה להבין היהודים בצרות.
ההודעה שעל כל היהודים להתרכז בחצר לא איחרה לבוא. יוצאים כולם למחנה עבודה לקחת מינימום של מטלטלים קדימה יוצאים.
בתוך סדין ארזו לכל אחת קצת בגדים, קצת מזון לדרך. אימא אוחזת את שתי האחיות הקטנות, חנה ושרה הגדולות ביחד עם סבתא סוחבות את השאר.
תחנת הרכבת הייתה צפופה. צפירה ממשוכת הרכבת עצרה. אך הקרונות אינם קרונות של נוסעים הקרונות אלו קרונות מסע, ללא חלונות ללא כסאות, בתנופה עזה נסגר הקרון על נוסעיו.
אז עוד לא ידעו שהנסיעה חזרה אומנם תהיה ברכבת נוסעים אך עם שאריות של משפחה מרוסקת בעצם בלי משפחה רק צלן של שתי אחיות.
שתי אחיות יצאו כילדות חזרו יתומות.