לעמוד בתור זו גבורה?
פחד מוות!!
האיש הזה לא מוצא חן בעיניי! הוא לא מביט בעיניי האנשים, רק בגופם החשוף.
המקל שמחזיק בידו לא דומה למקל הליכה מעץ, המקל עשוי מברזל וידית אחיזה נוקשה בקצהו. מדי האס אס, ומגפיי העור השחורים המבריקים לרגליו, לא היו יוצאים דופן מהנוף שעכשיו אני צריכה להתרגל אליו. האקדח החגור למותניו מאיים, אך נראה במקומו הטבעי.
כל הסיטואציה מפחידה. אבל עכשיו אני פוחדת כפי שלא פחדתי מעולם, אני פוחדת יותר מהכול מסיכת הגולגולת בדש חולצתו. מעולם לא ראיתי את פניו של האיש, ראשי מורכן מבטי תקוע בנקודה כל שהיא בקרקע, רק שמו נישא במוחי: 'מנגלה, מנגלה האיום'.
במחנה רחשו שמועות, היום הוא מגיע, היום השטן מנגלה בא.

דמותו הנוראית לא מרפה מראשי. קבלת הפנים שחכתה לנו כשירדנו סוף סוף מרכבת המשא לא עוזבת אותי. אני החזקתי בידי את רחל-לאה התינוקת, שרה אחותי הולכת על ידי. אני בשבילה האחות הגדולה מודל לחיקוי. אמא משכה את דבורה ויהודית אחיותיי הנוספות, וכך צעדנו על הרמפה בתחנת הרכבת, התחנה הסופית. כולם ירדו, בעצם רובם ירדו, חלק מהנוסעים שכבו בתחתית הקרונות ללא ניע.
רגלינו כשלו מפחד ואימה, מתשישות ומהלא נודע. לפתע משוגע עם תלבושת פסים זינק עלי ולחש לתוך אוזני זעקה: "תזרקי את הילד, תזרקי את הילד."
"עזוב אותי! אמא!" קראתי לעזרה. אמא לא שמעה, שרה אחותי תפסה בזרועי חיוורת כולה רועדת מפחד. המשוגע הפעם הגזים, תפס את רחל-לאה התינוקת קרע אותה מתוך ידיי, ונעלם.
לא ידעתי מה כאן קורה? אחזתי בחוזקה בזרועה של שרה.
לפתע התור האט. "אמא לאן את הולכת!?" קראתי אחריה. אמא לא שמעה.
המולה, בכי, צעקות, ומעל כולם עומד השטן, מקלו נע פעם לימין ופעם לשמאל. יותר מאוחר במחנה נתנו לזה שם "סלקציה". כל המבוגרים ומשפחות עם ילדים הלכו לצד ימין. מנגלה כיוון את הצעירים החזקים. לצד שמאל.
רק מאוחר יותר הבנתי המשוגע עם הפסים הציל את חיי.
מאז מכל פעם שהיינו צריכות לעמוד בתור, קורא לי משהו בתוך הגוף, אני מתחלחלת, מבוהלת אפשר להגיד על סף עיבוד עשתונות - חסרת אונים.
בי נשבעתי, לא נפרדת יותר משרה אחותי.
אז מה אם אני רק בת 17, אני הבת הבכירה! אוכיח לאמא שאני אחראית. שרה שצעירה ממני בשלוש שנים תהיה תחת חסותי. משכתי בכוח בידה. השארנו מאחור את מלאך המוות מנגלה שהמשיך להפריד מי לחיים ומי למוות.
שבועות שאנחנו מטלטלים בדרכים. כל אחת ארזה במהירות בתוך שמיכה קשורה, מצרכים חיוניים לתקופה קצרה. זה המקום השלישי שעברנו, הוא הנורא מכולם קוראים לו אושוויץ. אם עד עכשיו היינו כל המשפחה ביחד. מרגע זה אנחנו לבד לגורלנו. חשבתי שלקחו לנו הכול. את הצרור הקטן, את הורי, אחיותיי וקרובי משפחתי. לא הבנתי ולא ידעתי באותו רגע שיש להם עוד הרבה מה לקחת ממני.
מחשבות העסיקו את מוחי במהלך ההליכה: לא יתכן שזה מגיע לנו, היכן ההשגחה? היכן המושיע?
צעדנו בדממה לעבר אולם גדול. נכנסנו, ובאחת חזרתי לקרקע המציעות. שוב צעקות, בכי, קללות, איומים.
מה זה להתפשט? לפני כולם? בשביל מה?
עד מהרה הבנו שכאן לא שואלים שאלות אלא מבצעים. אופציה אחרת תהיה הרת אסון.
הבטנו לצדדים, כן כולם מתפשטים. לאט לאט התחלנו להסיר את הבגדים בתקווה שאולי מישהו עם הגיון יעצור את ההשפלה הזו.
לא עבר זמן רב ועמדנו ערומות רועדות מפחד, מבושה, ומקור. הסתתרנו בתוך התור מבקשות להיבלע בתוכו, שאף אחד לא יראה אותנו.
לפתע נדחפתי אך את ידה של שרה לא עזבתי. מישהו בכל זאת הצליח לנתק ביננו. לא היה זמן לחשוב, ברזל רוטט וקר נצמד לראשי, ולאחר שניות מועטות הבחנתי בשיער שלי שנושר על ריצפת האולם, אותו שיער שאמא כל כך אהבה לסרק ולטפח לי במהלך שנים ארוכות. נופל סתם כך על ערימה ענקית של שיער. הוזזתי באגרסיביות קדימה ומיד הבא בתור.
"חנה, חנה!" שמעתי את קולה של אחותי, אחוזה בפניקה. חיפשתי אותה, אך כולם כאן היו דומים, כולם קרחים וללא בגדים. נעתי לכיוון קולה, אחזתי בידה ורק אז נרגעה.
השפלנו מבטנו לא העזנו להביט אחת בשנייה. כל אחת חשה בושה בפני אחותה על צורתה החיצונית. כך לא צריך להראות צלם אנוש. חשבתי בליבי.
לאחר שלבשנו את השמלות שמישהו זרק לעברנו, התפנינו לרחמים עצמיים ולתת פורקן לדמעות שנשרו ונשרו, אך לא לאורך זמן.
שרה לחשה באוזני אני מקווה להיפגש כבר אמא, עם המשפחה לספר להם את כל מה שעברנו ושתוציא אותנו מבית המשוגעים הזה.
אני שתקתי, אני כבר ידעתי את פישרו של עשן הארובה השחור שהסתלסל מעלה.

הסלקציות הגיעו ללא הודעות מוקדמות. אמרתי לעצמי אני לא אוכל לעמוד בזה לאורך זמן, נפשי מתרסקת כל פעם מחדש. חיית אדם בשם מנגלה רודפת אותי בשנתי, רודפת אותי במוחי בכל רגע. אבל לבסוף תמיד הצלחתי להתחזק בתוך כף ידה של אחותי.
למזלנו ברוב המקרים לא הגענו עד מנגלה. כנראה קיבל את מבוקשו, ואת כל השאר פיזרו.
עד לאותה סלקציה שלא תישכח לעולם!
עמדנו ערומות ורועדות התור התקדם בעצלתיים, אך השריקה לפיזור לא מגיע, כל עוד אנחנו רחוקות ממנגלה הייתה תיקווה. אך הפעם התור לא נעצר ולא מתפזר.
תחושה מוזרה ולא רגילה מתרחשת בבטני, אחז בי פחד נוראי פחד מוות. רק שלא יפריד ביננו, רק שישלח אותנו לכיוון הנכון.
התור הפעם ארוך, מתוך השורות גוררים המונים שהתמוטטו לא יכלו לעמוד בעומס, חלקם נפל מחולשה, חלקם נפל מהשלמת הגורל, אותם כבר השטן לא צריך לראות.
חשתי שכל עולמי חרב, אני הולכת וקורסת ועוד רגע אתמוטט. אחזתי בחוזקה בידה של שרה ומלמלתי רק ביחד רק ביחד, לעולם.
עוד מעט מגיע תורי, התור עכשיו מתקדם מהר, מהר מדי, עוד מעט הסיוט הזה הסתיים.
אני שומעת לחש מאחורי: "הוא רופא, הוא קובע מי טוב לעבודות."
"רופא? איך רופא?" אני שואלת את עצמי, "זה קצין מפחיד! עם סיכה של גולגולת מוות על חולצתו!"
לפתע מנגלה מזדקף, הוא שומע רחש וזה מעצבן אותו. כול השומרים מסביב נדרכים, מחכים לפקודה. הדוקטור עוצר ממלאכתו. סוקר בעיניו את התור המשתרך. שקט השתרר!
לאחר דקה, שחשבתי שלא תיגמר, הורה באצבעו לבא בתור, וכך התור מתקדם בקצב קבוע.
תורי הגיע מהר יותר מימה שחשבתי, ליבי דופק בפראות. "מה קורה לאנשים שלא מתאימים לעבודה?" אני שואלת את עצמי, אך יודעת ולא רוצה להאמין.
מקלו מרחף על גופי, דוקר, נועץ, ויותר מכול משפיל.
דווקא עכשיו, כשאני בצומת אולי האחרונה בחיי, אני לא יכולה להשפיע.
אני כובשת את ראשי ברצפה, מפחד ומבושה. לא רואה את ניד אצבעו המסמנת לפנות ימינה או אולי בעצם שמאלה? אחד השומרים חמוש בתת מקלע "שמייסר", מראה לי בעצבנות את הכיוון.
אחותי עושה בדיוק כמוני, ראשה מושפל, עומדת מול מקל ברזל המטייל על גופה.
אני לא מתקדמת, אני עומדת, מחכה לה, תשומת לב השומרים עכשיו על אחותי.
היי! רגע! יש כאן טעות! היא חזקה! היא טובה לעבודות!
אני צועקת ללא מילים, צועקת בתוכי בקולי קולות.
למה הוא מצביע לצד השני?
על גורלי אני לא יכולה להשפיע. אך על גורלה של אחותי? אני לא עוברת על סדר היום!
הפרידו אותי לא מזמן מסבתי, הפרידו אותי מאמי, את אחותי התינוקת קרעו מידיי.
רק שרה אחותי נשארה לי. אפשר ללכת כאן לע(א)יבוד, לא מסכימה יותר לפרידות.
מבטנו הצטלבו, בתנועות ידיים מהירות סימנתי לה, תחזרי לסוף התור! מהר! מהר!
פתאום "השמיים נופלים" פקודות בגרמנית! קללות! צעקות רמות! "למה צועקים מה קרה!?"
קולו של ה"שמייסר" שפלט צרור ארוך, קוטע את הקולות ונשאר עוד תלוי באוויר דקות ארוכות. כסימפוניית עצב המלווה את הנידונים.
אוי לי, לא! במי יורים, היכן שרה? ידיי אוחזות בפניי, אני עוד רגע נופלת.
מקלו של השטן עדיין מורה על האישה שצעקה משהו לכיוונו, כאילו המקל קפא באוויר כמו מקלו של מנצח תזמורת בסיומה של סימפוניה.
מאמצע התור נופלת אישה כבול עץ, במצחה פעור חור וכל גופה מחורר, שוכבת בתוך שלולית אדומה. מה היא רצת? למה זעקה? לעולם לא נדע.
לאחר שניות ארוכות לאחר שאני מעקלת את הזוועה, אני משמיעה קול אנחה, מבינה שכל תשומת לב של הנצים מופנה לעבר האירוע, ואחותי שיודעת היטב לנצל הזדמנויות פועלת בדיוק כפי שהתכוונתי. ומזווית עיני אני מבחינה בה מתקרבת שוב לרופא. כמה טוב שעיניו נעוצות בגוף ולא בראש. הפעם הצביע למקום הנכון.
אנחנו שוב ביחד!